צו 8 משפחתי – איך קהילת נשים משנה מציאות של מדינה שלמה? / עדי לנגר שבת, פורום נשות המילואימניקים

"אפשר להמשיך לבכות, אבל בואו נהפוך את זה לעשייה משמעותית וננסה לייצר שינוי"

 

בפרק זה רות עדן, מנכ"לית ומייסדת שותפה ב-Community Forward, משוחחת עם עדי לנגר שבת, מייסדת, נשיאה וחברת ועד מנהל בפורום נשות המילואימניקים, על הדרך שבה שיח בקהילה הופך להחלטות ממשלה בהיקף של מיליארדים, ואיך הקהילה נכנס בוואקום שהמדינה מותירה.

בדרך כלל אנחנו מארחות בפודקאסט חברות עסקיות שהקימו קהילה ללקוחות, לקהל יעד, לעובדים, או לבוגרים, ויש סביבה אג'נדה עסקית כלשהו. הפרק הזה הוא אחר. הפרק הוקלט בשבעה באוקטובר 2026, שלוש שנים אחרי הטבח הנוראי של חמאס בישראל, והוא מדגיש בצורה הכי אותנטית ומדויקת את הכוח של קהילה:

ספרי לנו קצת על עצמך

אני עדי לנגר שבת, נשואה ואמא לשניים. אנחנו גרים בצפון, במשגב. ביום-יום אני מנהלת תפעול ופרויקטים בחברת תקשורת. בשלוש השנים האחרונות נכנס לחיי עוד תפקיד, אשת מילואימניק. אני ועוד אלפי נשים מצאנו את עצמנו במציאות שלא בחרנו בה. יחד עם השותפות המטורפות שלי הקמנו את פורום נשות המילואימניקים, ולאורך הדרך הפכנו מארגון שטח בזמן חירום לארגון היציג של משפחות המילואים בישראל.

קחי אותנו רגע לשבעה באוקטובר.

אנחנו גרים בצפון, כך שלא התעוררנו לאזעקות, רק להמון טלפונים והודעות וואטסאפ, ולא הבנו מה קורה. פתחנו את הטלוויזיה. בעלי כבר התכתב עם הצוות שלו על הקפצה והתחיל לארוז תיק, ואני ישבתי מול המסך ולא הצלחתי לקלוט מה אני רואה. לא עבר הרבה זמן והוא יצא לגבול הצפון.

החודש הראשון היה עבור כל המדינה סוג של הלם, עבורי הוא היה חודש של הישרדות: לנסות להחזיק את העבודה, את הבית ואת הילדים בלי מסגרות. בעלי הוא השותף שלי לחיים, אנחנו עושים הכל ביחד, ופתאום הייתי צריכה לעשות הכל לבד.

אחרי חודש וחצי המדינה התחילה לחזור לשגרה. אנשים חזרו לעבודה, המסגרות נפתחו לאט לאט, ואני שמעתי כל הזמן ברקע, בטלוויזיה, שזה ייקח עוד המון זמן, לפחות שנה. חשבתי לעצמי: רגע, שנה? זה השותף שלי. למה אתם לוקחים לי אותו? אין תאריך לשחרור, לא יודעים כלום.

בתוך הקושי הזה הרגשתי שקופה ולבד, ואז כתבתי פוסט אנונימי בקבוצת הפייסבוק של נשות המילואימניקים. כתבתי שאני מבינה שזה הולך לקחת עוד הרבה זמן, שמדברים המון על המילואימניקים אבל בכלל לא על המשפחות, על הנשים ועל הילדים, ושאלתי מי רוצה להצטרף אלי לעשות משהו. פתחתי קבוצת וואטסאפ. לא היה לי מושג מה נעשה, אבל קודם כל הייתה קבוצה, ומשם התגלגלנו. בערב הראשון היינו 20 נשים, למחרת אלף, והיום אנחנו קהילה של למעלה מ-20,000 נשים.

איך מנהלים קהילה כל כך גדולה?

אני לא יודעת אם לקרוא לזה קארמה או משהו קוסמי, אבל כבר ביום הראשון הצטרפו אליי 13 נשים מדויקות ומדהימות. לא הכרנו קודם. כולן אמהות מכל חלקי הארץ, כל אחת עם החרדה שלה ועם החיים שהיא מנהלת. מהר מאוד הבנו שאנחנו רוצות לייצג את כולן ולא להשאיר אף אחת מאחור, ושאם אנחנו רוצות להשפיע באמת, באופן רחב ולטווח ארוך, אנחנו צריכות לעשות את זה דרך מדיניות.

ואת כל זה עשיתן על רקע החיים עצמם: הילדים, הדאגה לבני הזוג שבמילואים, והעבודה, שצריכה להכיל את זה שאת לא זמינה כמו קודם, וגם כשאת זמינה, הראש שלך במקום אחר. ובמקביל הקמתן פורום של 13 נשים שמגבש מדיניות.

לגמרי. כל אחת לקחה על עצמה תחום. מי שהבינה קצת בתקשורת הפכה לדוברת. מי שהייתה עורכת דין הצטרפה לצוות המדיניות. מי שהפיקה אירועים הפכה למנהלת הקהילה. ישבנו בזום בעשר, באחת עשרה בלילה, אחרי ההשכבות, והתחלנו למפות מה משפחות המילואים צריכות.

ומה הן צריכות?

הדבר הראשון שעשינו היה להעביר סקר בקבוצת הוואטסאפ. מתוכו כתבנו מסמך, והבנו שהצרכים של משפחות המילואים מתחלקים לשלושה תחומים: תעסוקתי, רגשי וכלכלי. כתבנו מכתב ושלחנו אותו לראש הממשלה, לשר הביטחון ולשר האוצר, וקיווינו שמישהו יקשיב.

בלי קשרים, פשוט לחצתן "שלח"?

פשוט "שלח". על המכתב חתמו אלף נשים. התחלנו להתראיין בתקשורת, ואנשים התחילו לשמוע מה זה בכלל משפחות מילואים. כשלושה שבועות אחר כך קיבלתי טלפון מאחד היועצים של שר האוצר, שהתברר שמשרת עם בעלי באותה חטיבה. הוא אמר שראה כתבה עלינו ושאל איך הוא יכול לעזור. אמרתי לו: תקבע לנו פגישה עם שר האוצר.

בפגישה השר אמר לנו שני דברים. קודם כל תודה על המשפחות, על הבעלים ועל כל מה שאנחנו עושות. ותודה שסוף סוף מישהו עשה סדר במה שמשפחות המילואים צריכות, והצליח להבין מה השטח צריך.

אני רוצה לעצור רגע על זה. בהרבה קהילות, בטח בקבוצות פייסבוק, השיח הוא בעיקר: קשה לי, אני צריכה עזרה. זה יכול להיות עצמאים, אוהבי כלבים או טבעונים. מה שאנחנו רואות בדרך כלל בקהילות הוא שיח לשם השיח, ופחות לשם שינוי.

לגמרי, אבל אנחנו לקחנו את הקושי ואת השיח הזה למקום אחר. קודם כל, נשים הבינו פתאום שהן לא לבד, שיש עוד משפחות שעוברות את אותו הדבר. קיבלנו המון מקרים קשים: ילדים שהתחילו לגמגם, ילדים שחזרו להרטיב, ילדים שמתעוררים בבהלה מתוך שינה. ואמרנו: אפשר להמשיך לבכות, ואפשר להפוך את זה לעשייה משמעותית ולנסות לייצר שינוי.

אז יש בעצם שני רבדים. יש את קבוצות הוואטסאפ, שבהן מתנהלים השיח והתמיכה, ויש את רובד המדיניות, שמייצר מעטפת חיצונית שמשפיעה על החיים של המשפחות.

נכון, אבל צריך להבין שהשיח בקבוצות הוא מה שמזין את המדיניות. הוא מראה את המגמות, את הצרכים ואת הקשיים בשטח. העברנו סקרים בקהילות שלנו כדי לשנות את מה שבאמת כואב.

סליחה שאני עושה הקבלה בין עבודת הקודש שלכן לבין פעילות מסחרית, אבל זו בדיוק אחת הסיבות שחברות מקימות קהילות. כשיש לך מרחב שבו קהל היעד, הלקוחות או הלקוחות הפוטנציאליים מנהלים שיח, אתה יכול לקבל החלטות מושכלות. ובמקרה שלכן, אלה החלטות שמשפיעות באמת על החיים של אנשים.

ואני חייבת לשים כוכבית: הפורום נקרא פורום נשות המילואימניקים, אבל אני מניחה שיש גם בני זוג גברים.

חד משמעית, אנחנו מייצגות את כולם. פשוט 98% מאיתנו נשים, אבל אנחנו מייצגות גם את בני הזוג של משרתות המילואים.

אז מה קרה עם המכתב?

שר האוצר קרא אותו, והמכתב שלנו הפך להחלטת הממשלה הראשונה על הצרכים של משפחות המילואים, בהיקף של 9 מיליארד שקלים. זה היה ההישג המשמעותי הראשון, והוא הגיע לכל בית ובית: טיפולים רגשיים, מענקים וימי התארגנות.

כלומר, אם אני אשת מילואימניק, המדינה מממנת לי טיפול רגשי?

חד משמעית. דרך קופת החולים, דרך קרן הסיוע או דרך שוברים. אבל זה היה רק הפלסטר הראשון, כדי לעצור את הדימום ולתת למשפחות רגע להתאפס ולשרוד את התקופה. כבר אז הבנו שזה הולך להיות ארוך. כל מי שפגשנו, בצה"ל, בממשלה ואצל שר הביטחון, אמר לנו: תתכוננו לכמה שנים טובות של מילואים בעצימות גבוהה. והיום, שלוש שנים אחרי, זו עדיין אותה תמונה.

במהלך התקופה גם קצין מילואים ראשי גייס אותנו, כביכול, למילואים, כדי להסביר לצה"ל איזו תוכנית המשפחות צריכות. אז בזמן שהבעלים מגויסים בעזה, בלבנון ובמקומות אחרים, גם אנחנו מגויסות.

איך המציאות הפוליטית משפיעה על השיח בקהילה? מצד אחד המדינה מסייעת לכן בתקציבים ובטיפולים, ומצד שני מתקדמת חקיקה שמשאירה את בני הזוג שלכן יותר ויותר זמן במילואים.

אחת ההחלטות הראשונות שלנו הייתה שאנחנו מייצגות את כולן. אני לא יכולה להגיד שאנחנו לא פוליטיות, כי בסוף אנחנו עוסקות במדיניות, וזה פוליטי. אבל אנחנו לא מפלגתיות. אנחנו עובדות עם כולם: קואליציה, אופוזיציה, ראשי ערים, רשויות מקומיות וצה"ל. אין ספק שהמציאות היום לא פשוטה. יש צורך בחיילים ובלוחמים, וגם היום, שלוש שנים אחרי, אנשים יוצאים לסבב השביעי, השמיני והתשיעי שלהם, ל-120 ימים בשנה. אלה מספרים מטורפים.

דיברנו על זה לפני שהתחלנו להקליט: להמון אנשים המעגל של השבעה באוקטובר נסגר, החטופים חזרו וכולם כאן, אבל יש מי שהמעגל שלהם עדיין פתוח, והם חיים את זה ביום-יום.

מה עוד הפורום עושה?

התקציב הראשון היה 9 מיליארד שקלים, ושנה אחר כך כבר הגדלנו אותו ל-27 מיליארד. אנחנו עובדות באופן שוטף עם צה"ל, עם קצין מילואים ראשי, עם הרשויות המקומיות ועם משרד החינוך, שהוציא חוזר מנכ"ל לילדי המילואימניקים, כי גם שם היה צריך קצת להעיר את המערכת.

הבנו גם שמעבר למדיניות יש כוח במגזר העסקי, ושאנחנו צריכות אותו איתנו. נפגשנו עם מנהלות אחריות תאגידית ועבדנו עם חברות הייטק כמו Microsoft ו-Salesforce. אודליה, שהתארחה אצלכן בפרק הקודם, היא האישה והאגדה.

לגמרי. והיא גם מגיעה לריטריט מנהלי קהילות שלנו. 

גם אותה פגשנו במקרה. היינו צריכות חדר ישיבות כדי להיפגש ולעבוד, ונוצר חיבור מטורף. יזמנו והעברנו חקיקה להגנה תעסוקתית על נשות מילואימניקים, שכוללת איסור פיטורים. ואנחנו גם מאוד אוהבות פרקטיקה, ולכן פיתחנו תוכנית הכשרות לנשות מילואימניקים. יש כאלה שפוטרו, התפטרו, או פשוט לא הצליחו להחזיק את מקום העבודה שלהן בתוך המציאות הזו.

אודליה הייתה הטלפון הראשון שלי: מה את אומרת, נצליח להרים הכשרות כאלה? יחד עם Elevation academy הרמנו את התוכנית, והיום, שנה וחצי אחרי, גייסנו לה למעלה ממיליון וחצי דולר. היא נותנת מענה לכאלף נשים בשנה.

אז יש את הפעילות המדינית, שהיא הבסיס ומשפיעה על ה-day-to-day. אבל יש גם את הקהילה עצמה, 20,000 נשים, שאני מניחה שרובן בקבוצות וואטסאפ. איך נראית הפעילות שם?

גם שם היה שינוי. בהתחלה הקבוצות היו פתוחות 24/7, עם מיליון שאלות, מיצוי זכויות, עזרה לנשים וצוות מתנדבות. אבל סגית בחנר, מנהלת הקהילה שלנו, עשתה סדר מטורף. היא הקימה קהילות משנה: לנשות מילואימניקים חרדיות, למשפחות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, לבני נוער ולפי רשויות מקומיות. זה עוזר לנו למפות את הצרכים של כל קהילה ולייצר עבורה מדיניות ספציפית, כמו שהבטחנו: לא להשאיר אף אחת מאחור.

ומה קורה בקהילות עצמן? רק שיח, או שיש גם מפגשים?

יש מפגשים ויש נטוורקינג. יש מפגשים ייעודיים לעצמאיות, שמקבלות כלים לעסק שלהן: שיווק, כלי AI ופיננסים. ויש גם את הפן של להיפגש, לפרוק וליהנות. עשינו טיולי שטח, סדנאות גלישה לילדים בחופש הגדול ואירועים שונים, וגם ריטריט ב-Microsoft שהיה מטורף.

מעניין לשמוע את זה, כי את מתארת בטבעיות מוחלטת משהו שאנחנו מלמדות. מבחינתנו, קהילה נמדדת בשלושה רבדים. הרובד הראשון הוא הכמותי: אם את רוצה לייצר שינוי, לכמה ממשפחות המילואימניקים את צריכה להגיע? אם היית נשארת עם אלף הנשים הראשונות, כנראה שזה לא היה מספיק. במסה שאתן נמצאות בה היום, you ticked the box. הרובד השני הוא הקהילתי: העזרה שהחברות נותנות זו לזו.

והרובד השלישי, קודקוד הפירמידה, הוא שינוי המדיניות. היום את יכולה להסתכל אחורה ולהגיד: המסה הקריטית, השיח והיכולת לבחון מה קורה בתוך הקהילה הם מה שגרם לכך שאי אפשר לפטר נשות מילואימניקים, ושיש להן תוכניות הכשרה, מענקים, טיפולים לילדים וחוזרי מנכ"ל שדנים בעניינם. זה מטורף.

וצריך לראות את הנשים האלה כשאת פוגשת אותן בהתחלה. בתוכנית ההכשרות, למשל, הן מתלבטות: אגיע, לא אגיע, בעלי מגויס, אני לא יודעת איך אגיע עכשיו למרכז תל אביב, לא נעים לי, אני לא מכירה אף אחת. ואז את רואה אותן שלושה חודשים אחרי, עם עיניים בורקות, קבוצה מגובשת ומטורפת. את נותנת להן אופציה אמיתית להרים את עצמן, לשפר את החיים שלהן ולראות אופק.

הכל נשמע מהמם, אבל מהעיניים המקצועיות שלי אני חייבת לשאול: איפה האתגרים? מה החסמים שאתן מתמודדות איתם ביום-יום?

קודם כל, אנחנו קהילה של 20,000 נשים, וזה מדהים, אבל יש 100,000 משפחות, ואנחנו רוצות להגיע לכולן ולתת קול ובית לכל משפחה. בתוך הקהילה יש לנו מנהלות של קבוצות השטח, שאחראיות לכך שהשיח יהיה תקין ומכבד. הן מקבלות גם פניות אישיות של משפחות שצריכות עזרה במיצוי זכויות. היו נשים שבעלן נמצא באותו רגע בלבנון או בעזה, והן היו צריכות עזרה ברמה הכי בסיסית.

אני לא יודעת איך אפשר להיות חשופה לזה כל היום.

כולנו גאות בבעלים שלנו. אבל צריך להבין שהמחיר שכל אחת מהנשים, מהילדים ומהמשפחות משלמת הוא כבד מאוד.

ספרי לנו על רגע בקהילה שבו אמרת לעצמך: איזה מזל שיש את הדבר הזה.

גם כשהם חוזרים מהמילואים, זה לא שהכל בסדר וחזרנו לשגרה. גם להם וגם לבית לוקח זמן להתאפס. אחת הנציגות שלנו קיבלה פנייה מאישה שבעלה חזר הביתה לאפטר. היא התקשרה ואמרה לה: "תקשיבי, הוא בבית, ואני במקלחת עם סכין, ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו". זה כבר לא ברמה שלנו לטפל בדברים כאלה, ותפקידנו להעביר את הפנייה הלאה, לגורמי המקצוע. אבל יש המון נשים שהקבוצות והקהילה הצילו, ואני יכולה להגיד שגם אותנו, כצוות המוביל. באנו מתוך הקושי, ונוצרו כאן חברויות אמיתיות.

זה לא אנושי, מה שאתן עושות ואיך שאתן מתמודדות עם זה.

ואני חייבת להגיד שבלי הקהילה, הרבה נשים היו ממשיכות להרגיש לבד. פתאום הן מרגישות שהן לא לבד, שיש להן איפה לפרוק, ושיש מי שעוברת את אותו הדבר.

זו בעצם תמצית המהות של קהילה. אנחנו מקימות קהילות לארגונים ולחברות כל הזמן, ובסוף זו הסיבה: לקחת אנשים שמתמודדים עם אותו אתגר וליצור להם מרחב. מרחב שבו אפשר להרים טלפון גם ברגע הכי קשה.

לאן את רוצה לקחת את זה? איך את רואה את הדרך קדימה?

בהתחלה היינו בטוחות שזה עניין של שלושה-ארבעה חודשים: נשיג מה שצריך, וכל אחת תחזור לחייה. כמו שאמרתי, הבנו שמדובר באירוע מתגלגל. אנחנו כבר שלוש שנים בפנים, ועדיין פחות או יותר באותה סיטואציה. משפחות שהיו רגילות לשבועיים-שלושה של מילואים בשנה מגיעות היום, ב-2026, ל-120 ימים בשנה. זה אחרי תקופה של 300 ו-400 ימים, אבל זה עדיין מטורף.

אז אחת המטרות שלכן היא שהיום המיוחל יגיע, ושירות המילואים יחזור למה שהיה פעם?

חד משמעית. בהתחלה עשינו את זה עבור המשפחות שלנו ועבור הבעלים שלנו, אבל היום אנחנו מבינות שהתשתית שאנחנו בונות תשפיע גם על הילדים שלנו, שבעוד כמה שנים יהיו שם בעצמם. יש כאלה שנכנסו לסיטואציה הזו בגיל 15, והיום הם בני 18 ומתגייסים.

לא חשבתי על זה בכלל, על דור ההמשך שיצטרך להתמודד עם זה. כלומר, המטרה היא לא רק מיצוי זכויות ותמיכה, אלא לשנות את המצב ולהחזיר אותו לקדמותו.

חד משמעית, וגם ברמה התודעתית. אחד ההישגים שאני הכי גאה בהם הוא המעבר מלדבר על המילואימניק עצמו לשיח על משפחה מגויסת. כל המשפחה מגויסת. בעיניי זה אחד השינויים המשמעותיים ביותר שקרו כאן בשיח.

אני מאמינה שהפורום שווה ערך לכל הארגונים הגדולים שאנחנו מכירות. ואני לא מדברת רק על היום, שבו צו השעה ברור, אלא גם על עשרים שנה קדימה. גם אם, הלוואי, נחזור למה שהיה פעם, מילואים איפה שצריך ומתי שצריך ולא מעבר, אסור שהחשיבות של המשפחה שתומכת במילואימניק תרד מסדר היום.

בדיוק בשביל זה אנחנו כאן, ובדיוק בשביל זה הקמנו עמותה רשמית ומסודרת, כדי שזה תמיד יהיה. אנחנו חיות במדינת ישראל. קמות בבוקר ואין לנו מושג מה יקרה בערב. ביום ההוקרה למשפחות המילואים תלינו שלט ענק על כל נתיבי איילון: "תודה למשפחות המילואים". ראיתי אותו בערב וחשבתי, איזה מטורף. כמה שעות אחר כך נפתחה מלחמה מול איראן. השלט היה באיילון, וכולנו בממ"ד.

אי אפשר לדעת מתי יגיע הצו הבא, ואי אפשר לתכנן. כשבעלי חזר מהמילואים, הדבר הראשון שאמרתי לו היה: בוא נסגור חופשה משפחתית לקיץ. והוא ענה: איזה קיץ? בקיץ אני בלבנון.

את יודעת, אני חושבת על זה שבשבעה באוקטובר המדינה לא הייתה שם. אני לא נכנסת לשאלת המחדל, אלא רק לתשתיות שהיו אמורות לתמוך. וגם במקרה של נשות המילואימניקים, שר האוצר מגיע לאזרחית מן השורה ואומר לה תודה. עם אפס כלים, אפס תקציב, אפס קשרים ואפס ניסיון במדיניות, את מלמדת את שר האוצר מה האזרחים שלו צריכים.

זרקתי את זה בתחילת השיחה כלאחר יד, אבל זה מטורף כמה העם, האנשים שמרכיבים אותו, הם אלה שבסוף יצרו את המפלצת. מפלצת חיובית.

הם הכוח שלנו. בשלוש השנים האחרונות פגשנו אנשים מדהימים, מהשטח, מהקהילה ומהמגזר העסקי, ועשינו יחד דברים מדהימים. זה מה שנותן לנו את הכוח להמשיך.

אז בנימה אופטימית, מה החזון שלך? אם נשב כאן שוב בשנה הבאה, מה תהיה המציאות?

קודם כל, אני רוצה לדבר על הצוות המטורף. מרים עמדי היא מנכ"לית הארגון, ויש לי הכבוד לעבוד איתה.

אני מכירה את מרים. היא הייתה בשגרירי רוטשילד, ועברנו שם יחד סדנת ניהול קהילה לפני הרבה שנים. אנקדוטה קטנה: מרים היא גם אשתו של עידן עמדי.

נכון, אבל מעבר לזה שהיא אשתו של עמדי, היא אדם בפני עצמו. היא פשוט מדהימה, והיא מנצחת על הכל בצורה משוגעת. יש היום בפורום 23 עובדות ולמעלה מ-80 מתנדבות. זה ממש לא פשוט.

אני מאחלת לך המון הצלחה, ותודה מכל הלב על שלקחת את המסע הענק הזה על הכתפיים, לצד גידול שני ילדים, החזקת הבית כשהבעל במילואים והצורך להמשיך לעבוד ולפרנס. זה ממש לא מובן מאליו. תמשיכי, ותודה על כל מה שאת עושה.

תודה לכן, היה לי ממשש כיף.

אם אתם חושבים להקים קהילה בארגון שלכם, או מעוניינים ליצור שיתוף פעולה בין המותג שלכם לבין קהילות דיגיטליות קיימות, נשמח ללוות ולייעץ לכם.

מוזמנים לפנות אלינו דרך האתר, או במייל [email protected] 

אהבתם? שתפו!

הצטרפו לניוזלטר והשארו מעודכנים

פרקים נוספים

עדי קלימשטיין

מנהלת תיקי לקוחות

עדי מלווה את לקוחות החברה בבניית אסטרטגיות להקמה, פיתוח וניהול קהילות המשולבות באג'נדות העסקיות, הארגוניות והשיווקיות שלהם. בנוסף, עדי מוסמכת לאימון אישי ועסקי, והינה בעלת ניסיון ורקע בהדרכה ובאימון, אשר באים כולם לידי ביטוי ביכולותיה לזהות את צרכי הלקוח ולחבר אותם בצורה מחשבתית לאסטרטגיה הארגונית.

במסגרת פעילותה בחברה, עדי העניקה שלל שירותי ייעוץ והדרכה לבנק ירושלים, אלביט מערכות, מכבי שירותי בריאות, אוניברסיטת תל אביב ועוד.  

ליאור אשכנזי דור

מנהלת תיקי לקוחות

ליאור מסייעת ללקוחות החברה לבנות אסטרטגיה אפקטיבית לניהול קהילה, באופן שיביא להשגת מטרות הלקוח ויעניק ערך מקסימלי לחברי הקהילה הפוטנציאלים. בין היתר ליאור גם בונה פעילויות תוכן של מותגים בקהילות לפי מודל W-W-W. בעברה, כחלק משליחות מטעם הסוכנות היהודית בה ליאור לקחה חלק, היא ניהלה את קהילת ״יוסטון הלל״.

נועה שחר

מנהלת תיקי לקוחות ופיתוח עסקי

נועה מלווה רבים מלקוחות החברה בתהליכי ייעוץ וניהול, תוך יישום ניסיונה העשיר בממשק שבין המגזר הציבורי, העסקי והחברתי. היא מתמחה בבניית אסטרטגיות וניהול קהילות בפועל עבור חברות וארגונים, ומסייעת להם לפתח פתרונות יצירתיים לאתגרים מורכבים. בנוסף, במסגרת תפקידה בפיתוח עסקי, נועה פועלת להרחבת בסיס הלקוחות של החברה ולחדירה לסגמנטים חדשים בשוק.

בתפקידה הקודם ניהלה נועה את עמותת מנהיגות ישראלית בתפוצות (GIL), ולפני כן ניהלה את צוותי ה-Customer Success במחלקת השותפים של BUYME. ניסיונה הבינלאומי כקונסולית וסגנית שגריר בשגרירות ישראל בחוף השנהב מעניק לה פרספקטיבה ייחודית בתחומי הדיפלומטיה והיחסים הבינלאומיים. מעבר לפעילותה המקצועית, נועה היא חברת דירקטוריון בעמותת "מברוק" אותה הקימה עם חבריה, עמותה המפיקה חתונות לזוגות שידם אינה משגת

רונן טל

מנהל תיקי לקוחות

רונן הינו מומחה בתחום הסושיאל מדיה ובניהול קהילות. 
רונן פועל כחלק מצוות שיתופי פעולה בקהילות, ומסייע למותגים לבנות ולהוציא לפועל קמפיינים בקהילות במודל WIN WIN WIN. רונן בונה קונספט קהילתי במסגרתו נוצר שיתוף פעולה בין מותג לבין קהילה, ומלווה את התהליך מראשיתו ועד עלייתו לאוויר, ניטורו, ומדידת הצלחתו.

אלה רן

מנהלת קשרי קהילה

במשך שלוש שנים אלה הייתה ועודנה חלק מצוות הניהול של קהילת הפייסבוק המצליחה "זה לא יושב בול", שם צברה ניסיון מעשי עשיר בניהול קהילה פעילה ותוססת.

כיום אלה מנהלת בפועל את קהילת Community Forward, ואת הקשר של החברה עם מנהלי ומנהלות קהילה, בין היתר באמצעות מפגשי קהילה, תוכן, חיבורים ועוד. בתוך כך, אלה גם מובילה את פרויקט "מנכ"ל למנק"ל" – יוזמה ייחודית המחברת בין ההנהלה הבכירה של ארגוני ענק במשק הישראלי, לבין מנהלי ומנהלות קהילה.