נגיף הקורונה, בדידות ואובדנות – מנהלי קהילות יכולים להציל חיים

נגיף הקורונה אינו פוגע רק במערכת הנשימה ובאלו שיש להם מחלות רקע. 

הקורונה עושה שמות בנשמות, פוגעת בנפשות של רבים מאיתנו ומביאה אנשים לתחנת קצה של שבר נפשי ואובדנות. 

כן, אובדנות. אובדנות חוצת מגזרים, גילאים והבדלים דמוגרפיים. 

לכן, חשוב שמנהלי ומובילי קהילות ילמדו לזהות מצוקה ואת הנקודה בה צריכה להידלק נורה אדומה. 

מה אומרים המספרים? 

• בישראל מתאבדים בכל שנה למעלה מ – 500 בני אדם. 
• למעלה מ – 10,000 ניסיונות התאבדות מתבצעים בכל שנה. 
• כל יומיים, 3 אנשים מתים כתוצאה ממעשה אובדני. 
• בעולם, כמיליון בני אדם מתאבדים. כל 40 שניות. בזמן שתסיימו את קריאת הבלוג הזה מישהו בעולם ימות כתוצאה מהתאבדות. 

הקורונה השאירה אנשים להתמודד עם הנזקים שנגרמו לבית, למערכות יחסים, לעסק, לגוף.
עם הבדידות, משברים נפשיים נולדים או מוחרפים וכתוצאה מכך עולים שיעורי ההתאבדויות. 

מהי הדינמיקה של התאבדות? 

התאבדות היא סיום חיים של אדם שלא היה יכול יותר להכיל את הסבל הנפשי שלו. התאבדות היא אירוע רב נפגעים שמתרחב לעוד כ- 20 בני משפחה וחברים אשר נותרים מאחור. 

אחד הפוסטים שטילטלו את הרשת לאחרונה הוא הפוסט של אופיר ענבר.
אופיר מת מוות אובדני לאחר שפירסם את הפוסט המצורף וסיפר שנפש בודדה לא נשארת בריאה לעד. 

הפוסט שלו עורר את ההבנה שלנו לגבי האחריות שיש לנו כמנהלי קהילות.

לפני שנצלול לכלי הזיהוי והמניעה בקהילה, בואו נפריך 3 מיתוסים:

1. התאבדויות אינן ניתנות למניעה :מחקר מלמד באופן חד משמעי שרוב ההתאבדויות ניתנות למניעה. הלך הרוח האובדני מאופיין באמביוולנטיות בין החיים למוות. האדם שנמצא בגל אובדני לא רוצה למות, אבל הוא לא יכול להמשיך לחיות עם הסבל הנפשי.
2. אסור לדבר על התאבדויות כי זה יוצר תגובת שרשרת ומעודד התאבדויות נוספות. שיח ישיר על אובדנות מונע התאבדויות, אך יש לעשות זאת באופן נכון. יש להימנע ממתן מידע לגבי אופן ההתאבדות כדי לא ליצור חוויה של האדרת המת על מנת להימנע מאפקט מדרבן. לעומת זאת, בשגרה, פעולות הסברה ושיח על התחום מרחיבים את הידע ועוזרים במניעת התאבדויות. שיח ישיר עם אדם אובדני שנמצא במצוקה הוא קריטי להצלת חייו. כשאדם אובדני נמצא בתוך עצמו, עם המחשבות האובדניות שלו, הוא בודד וחנוק. דווקא היכולת לנהל דיאלוג נושם סביב משאלת המוות שלו – מפיג בדידות, מוריד חלק מהעול ובעיקר נותן תחושת שייכות. זה מציל חיים.
3. רק איש מקצוע יכול לעזור לאדם אובדני.  כל אחד יכול לקחת חלק בהצלת חיים. החום האנושי, האמפתיה וההקשבה – הם משאבים אינסופיים שעומדים לרשותנו ברגע שזיהינו אדם במצוקה. יתרה מכך – אם אותו אדם נמצא במסגרת טיפולית, יש חשיבות עצומה לעטיפה של הקהילה אותו. מחקרים מראים כי היכולת הפשוטה להיות עם אדם, לחבק, לישון לידו בלילה, להקשיב באמפתיה עמוקה תוך הושטת יד חמה למעטה הבדידות – היא מצילה חיים, ואת זה כל אחד מאיתנו יכול לעשות.

כיצד מזהים בדידות ואובדנות אצל חברי קהילה?

השלב הראשון הוא שלב ההערכה של הסיכון.

איך לזהות שאדם מהקהילה שלנו נמצא בסיכון או חשד לסיכון אובדני?

1. שינוי ושייכות – שינויים המשפיעים על מידת השייכות שלנו יכולים להעלות את הסיכון האובדני.
   שינויים בחיים המקצועיים כמו – שינוי ארגוני, הורדה בדרגה, חל"ת, פיטורין, החלפת הנהלה בחברה או שינויים בחיים האישיים כמו – משבר גיל, יציאה מהארון, יציאה בשאלה, פרידה, גירושין, מעבר דירה, שינוי ביה"ס. כל מעבר שאדם חווה ומערער את תחושת הביטחון והשייכות לקהילה, למקום למשפחה.
2. ייאוש – אנשים יכולים להתבטא אחרת במרחבים דיגיטליים. לפעמים המרחב מעניק לנו חופש, לגלות יותר ממה שהיינו מספרים לאדם קרוב.  כאן, ננסה לאתר את הרגש שעולה מהשיתופים של אותו אדם בקהילה. האם האדם שאנו דואגים לו מבטא ייאוש ביחס לבעיה שהוא מתמודד איתה? אחד המאפיינים הבולטים של עלייה בסיכון אובדני היא אובדן הגישה לתקווה. האדם בסיכון יכול לבטא ייאוש ביטויים שליליים על החיים, "אין לי כוח יותר", "החיים האלה לא שווים", "אין לי בשביל מה לחיות"  ועד לביטויים ישירים – אני הולך להתאבד. אדם בסיכון לא רואה אפשרות לפתרון בעיותיו. מאפיין נוסף של האדם בסיכון הוא חשיבה דיכוטומית והתבטאות דיכוטומית של הכול או כלום, שחור לבן.
3. בדידות וניכור – האם האדם מתרחק ומתכנס? אצל אנשים בסיכון אובדני נוכל להבחין בהתכנסות שקטה לתוך עולמם וכאבם הנפשי, הידרדרות בקשרים חברתיים, מין תהליך הדרגתי של ניתוק מהעולם. אט אט האדם בסיכון מנתק את עצמו מהעולם, הוא חש בדידות בתוך הסבל הנפשי שלו, הוא חי בין כלא פנימי שבו אף אחד לא מורשה להכנס ובסופו של דבר, היחלשות כוחות הנפש מובילה להתאבדות. איך זה יתבטא בקהילה? תבחינו שאדם בקהילה "נעלם", משנה את מידת הנוכחות שלו בקהילה, הופך מפעיל מאוד ללא פעיל. בנוסף, יכול להיות שתוכלו לזהות גם בכתיבה שלו, במילים עצמן – בפוסט שהוא משתף על החוויות והבעיות איתן הוא מתמודד, בתגובות שלו לשיתופים של אחרים.

בין השורות יש לשים לב ולזהות את 3 המרכיבים – 

שייכות, ייאוש, בדידות. 

אלו נורות האזהרה הבסיסיות. 

מהם כלי המניעה שעומדים לרשותנו?

1. הסכמה והתחייבות  – להסכים ולהתחייב כמנהל קהילה לפעול למניעת אובדנות בקהילה. להעביר מסר לחברי הקהילה – אנחנו יחד מונעים את המקרה הבא. אפשר לפנות אלי בכל דבר וגם עם הקשיים הכי חמורים שלכם.
2. שיח ישיר – אם יש חשש – לפנות באופן ישיר לאדם ולשאול.
   "מה שלומך? שמתי לב שקצת נעלמת לנו לאחרונה, מה קורה בחייך?" להקשיב הקשבה מלאה, לשלב שיחת טלפון או מפגש פיזי. אם יש עדות לייאוש או איתותים אובדניים – "האם יש לך מחשבות אובדניות? האם יש לך תוכניות? האם יש סכנה לחייך?" שיח ישיר מציל חיים והוכח מחקרית כמפחית התאבדויות באופן ניכר. בתוך השיח הישיר אנחנו מביאים אמפתיה קיצונית ואפס שיפוטיות למשאלת המוות.
3. אמפתיה – "במהותה היא היכולת להבין את חווית הכאב של האדם במצוקה, את כאבו כפי שהוא חווה אותו" (י. אורבך). מטרת ההקשבה האמפתית היא לייצר מרחב לפורקן רגשי ולהקל על העומס והכאב. אנחנו לא באים לפתור, להציע, לנאום, אנחנו באים להקשיב באמפתיה. הקשבה אמפתית באופן אותנטי יוצרת חיבור עמוק, מפיגה ולו לרגע את סערת הנפש, ואת הבדידות. לשדר לאדם האובדני – אני לא נבהל או נרתע ממשאלת המוות שלך ואני נשאר איתך כאן באמפתיה והקשבה – יכול להציל חיים.

נכתב ע"י: כותבת הפוסט
גל עמנואל
מייסדת תנועת מש״ה

אם תרצו להעמיק את ההבנה בנושא ולהרחיב את מעגלי ההשפעה בקהילה שלך זה הזמן להצטרף לפעילות של תנועת מש"ה. 

תנועת מש"ה – התנועה לאמפתיה וחום אנושי עוסקת במניעת התאבדויות באמצעות הקהילה.
את התנועה ייסדתי לזכרו של אחי, מושיק אורי נסים ז"ל.
אני התעוררתי אחרי ששילמתי מחיר אישי כבד.